עם קסדה בהתקף נוסטלגיה: רכבנו על למברטה בישראל

• על מה רכבנו: למברטה X125, למברטה X300 GT
• כמה עולה: 28 אלף שקל שקלים ל-125, 38 אלף שקל ל-300
• מתחרים: בעיקר וספה בנוסטלגיה וסטייל, רוב ה-125/300 ברגיל

למברטה זה לא סתם עוד מותג. עם היסטוריה שלא הייתה מביישת אפוס קולנועי שובר קופות, זהו אחד המותגים המרתקים בכלל ואיטלקי בפרט שקיימים בעולם הדו-גלגלי. סיפור שמתחיל באמצע המאה הקודמת בצפון איטליה ומוצא את עצמו אחרי 80 שנה בדרום אסיה, עדיין מנסה להיפטר מהנמסיס המיתולוגי ולהוכיח שהוא עדיין ראוי לשאת את השם. טיפונת היסטוריה.

שנות ה-50 של המאה הקודמת היו תור הזהב של יצרנית הקטנועים האיטלקית למברטה, ובהתאם היא נמכרה בכל העולם, ממערב אירופה עד אסיה ודרום אמריקה. וכן, היא יוצרה גם בישראל. עוד נחזור לכך בהמשך. ואז הגיעו שנות ה-60, אלה שהאירו פנים לחיפושיות ולסופיה לורן, פחות למותג האיטלקי. יצור הלמברטה הופסק והשם חזר רק ב-1972, לאחר שממשלת הודו רכשה את הזכויות על המותג ואת קווי היצור שנשארו במילאנו, בעיקר כדי לייצר כלי תלת-גלגלי.

ב-2006 נמכר המותג לחברת השקעות בריטית ובשנת 2010 קמה למברטה לתחייה במיזם גלובלי עם בעלות בריטית, תכנון איטלקי וייצור בטאיוואן. ב-2011 הושקו דגמים חדשים בשם 150/125 LN, עם מנוע ארבע פעימות, וריאטור וקירור אוויר, כשהמכלולים הם מתוצרת סאן יאנג ומרכב המתכת יוצר באיטליה.

• ממש טוב: יציבות, איכות מתלים, נפח אחסון, לוק וסטייל
• טוב למדי: ניידות בעיר, איכות הרכבה, מנוע (ב-300)
• טעון שיפור: מתגי תפעול, נוחות מושב
• לא טוב: מסך התצוגה, תאוצה ראשונית (ב-125)

רגע, ומה הקשר לישראל? ב-1954 רצה אפרים אילין, חלוץ תעשיית הרכב הישראלית, לייבא את קטנועי למברטה ארצה. אלא שהמדינה נחנקה באותם ימים על ידי מגבלות חמורות על הוצאת מטבע זר, וייבוא של מוצרים מוגמרים מאיטליה לא ממש בא בחשבון. אילין הציע פתרון אופייני לאותה תקופה: במקום לייבא, להרכיב כאן. בקווי הייצור של חברתו קייזר-אילין תעשיות, בשילוב רכיבים מתוצרת הארץ.

באוקטובר 1955 הגיע האישור להקמת המפעל. אבל אז קרה משהו לא צפוי: אילין חתם בסופו של דבר דווקא עם וספה, יריבתה ההיסטורית של למברטה, והקים מפעל הרכבה בצפת שעבר אחר כך לחיפה. הנציגות הישראלית של למברטה עברה לידיים של קונצרן כור תעשיות, שחתם על הסכם הרכבה משלו בתחילת 1957 וכבר בדצמבר של אותה שנה יצאו קטנועים ראשונים מקו ההרכבה בקריית שמונה, שלוחה של מפעל וולקן מחיפה.

תוכנית האב הייתה שאפתנית: 5,000 קטנועים בשנה, לשוק המקומי וגם לייצוא. הייצור היה ישראלי כמעט לגמרי. החישוקים יוצרו במפעל המתכת של קיבוץ מנרה, הצמיגים יוצרו בארץ וההרכבה התבצעה בידיים מקומיות. אותנטי, פטריוטי, סוציאליסטי קלאסי. בשיא, במהלך 1958, יצאו ממפעל קריית שמונה כ-12 קטנועים ביום. נחמד, אך רחוק שנות אור מהיעד המקורי.

בתחילת 1959, פחות משנה וחצי מאז יצא קטנוע ראשון מהקו, הופסק הייצור בשל חוסר כדאיות כלכלית. וכך, בשקט יחסי, נסגר אחד הפרקים הצדדיים והפחות מסופרים של תעשיית הרכב הישראלית בניחוח איטלקי. או-קיי, ומה נשאר כאן מהשם והעבר המפוארים? חברת גט-מוטו, שהחלה לייבא ארצה את למברטה, העבירה לידינו שני כלים למבחן. וזהו, עכשיו התוכן האמיתי.

הנה 10 עובדות ש(אולי) לא ידעתם על למברטה

1. הקטנוע נקרא על שם למברטה, שד איטלקי ששמו נקשר בנהר הלמברו שעובר במילאנו
2. הלמברטה הורכבה במפעל אינוצ'נטי, שבמקור היה מפעל צינורות פלדה
3. המפעל הוחרב במלחמת העולם השנייה והבעלים חישב מסלול מחדש בכיוון של תחבורה עירונית זולה
4. הלמברטה תוכננה במקור על ידי קורדיאנו דיאסקניו, מהנדס אווירונאוטיקה
5. ככזה, הוא תכנן למשל את הזרוע הקדמית בהשראת כן נחיתה של גלגלי מטוס
6. אבל ההשראה האמיתית הגיעה מתלת אופן בשם "קושמן", ששימש את צבא ארה"ב 
7. הדרישה של אינוצ'נטי מדיאסקניו הייתה לתכנן קטנוע זול וידידותי עם הגנה מבוץ ורוח
8. אבל לא רק: החופה הרחבה מלפנים אפשרה לנשות מילאנו לרכוב עם חצאיות המיני בלי ש"יראו להן"
9. דיאסקניו הסתכסך עם אינוצ'נטי, חצה את הכביש (וכמה עמקים) ועבר לפיאג'ו. כך נולדה דווקא ה"וספה" בשנת 1946
10. אינוצ'נטי לא התייאש, שכר שני מהנדסים חדשים ושנה אחר כך באה לעולם הלמברטה

בעיניים: העיצוב הוא מרכיב מרכזי במורשת ובהיסטוריה של למברטה. השמועות טוענות שמהנדס המטוסים דיסקאניו שתכנן את הכלי, לא כל כך אהב אופנועים ולכן החליט להעניק לכלי מראה מגושם במכוון, בניגוד לשאר הכלים שעוצבו באותה תקופה. ואותנו משמח לראות שאחרי כל חילופי הבעלים והבעלויות, הלמברטה החדשה נשארה די נאמנה למקור. עם זרוע קדמית ייחודית, פנס קדמי עם שש צלעות, לוח תצוגה אופקי (בעיה), חזית רחבה (אבל לא ממש מעוגלת כמו במקור), כונס אוויר סימלי במרכז ובעיקר זוג כנפיים תפוחות מאחור. כן, בהחלט נראה כמו המשך אבולוציוני טבעי של האגדה.

בידיים: ה-X125 מבוסס על מנוע חד-צילינדרי ארבע פעימתי בנפח 124.2 סמ״ק, עם 13 כ״ס ותיבת CVT אוטומטית כיאה לקטנוע מודרני. המשקל הכולל עומד על 174 ק״ג כאשר מכל הדלק מלא (7.5 ליטר), גובה המושב 790 מ״מ והוא מתגלגל על צמיגי 120/70-12 מלפנים ו-130/70-12 מאחור. בקיצור, חבילה תקנית לקטנוע 125 אבל, כפי שנגלה מיד, עם כמה הפתעות.

ה-X300 GT, אחיו הגדול, מבוסס על מנוע חד-צילינדרי ארבע-פעימתי גם הוא, אך בנפח 275 סמ״ק ועם 25 כ״ס. הספק שמכניס אותו בכבוד לקטגוריית הקטנועים הבין עירוניים. גם כאן וריאטור, גם כאן מכל דלק 7.5 ליטר וגם כאן בלמי דיסק מלפנים ומאחור עם צמיגים זהים לאח הקטן. הצד המעניין? לפי נתוני היצרן, ה-X300 GT דווקא קל יותר ושוקל 160 ק״ג בלבד. וההבדל הזה יורגש היטב בכביש.

על הכביש: יציאה ראשונה לרכיבה חושפת את אחת התכונות הבולטות ביותר של שני הקטנועים: יציבות. גם במהירויות נמוכות, גם בתמרונים מהירים, גם בהשתחלות בין מכוניות בפקק תל אביבי אופייני. הם פשוט שם, צייתנים ונטולי הפתעות. זה אולי לא נשמע מרגש על הנייר, אבל בכלי שאתם מתכוונים לרכוב עליו באופן יום יומי בתוך תנועה אורבנית סואנת, היגוי קל ומדויק יחד עם יציבות שמקרינה ביטחון, הן תכונות חשובות, שקל להעריך.

ההתרשמות שלנו מאיכות החומרים, ככלל, טובה. ריפוד המושבים, רמת הגימור החיצוני, התחושה הכללית, כל אלה בהחלט תואמים תדמית של "אנחנו לא רגילים" שלמברטה מנסה לטפח. אבל אז מגיעים הפרטים הקטנים. המתגים שעליהם הרוכב לוחץ בכל פעם שהוא רוצה לאותת, להחליף מצב או לשנות הגדרה מרגישים זולים, באופן שלא בדיוק עומד בקנה אחד עם שאר הכלי. כאילו מישהו השקיע בקליפה ושכח את גרעין.

גם המראות, שקשה לכוון אותן לזוויות הדרושות כדי שימלאו את תפקידן כהלכה, לא התחבבו עלינו. גם יחידת התאורה האחורית מוגזמת בגודלה ולא ברור מי עיצב אותה ומה הוא חשב לעצמו. אבל כן, היא בולטת למרחק וזה כנראה פקטור בטיחותי חשוב. פרס עיצוב ואסתטיקה היא לא היתה מקבלת.

המסך הדיגיטלי, ובכן, ראוי לפסקה משלו. ראשית, הוא חבוי מאחורי חיפוי פלסטיק שקוף שמשקף אור באורח אכזרי. ברגע שיש שמש בחוץ, (תזכורת, אנחנו לא במילאנו אלא בישראל) הנתונים פשוט בלתי נראים. שנית, גם בתנאים אופטימליים המסך עצמו קטן ומציג את המידע בצורה לא הכי ברורה. וזה כמו שאומרים, עוד הדבר הפחות גרוע, כי ניסיון להיצמד ככל הניתן לעיצוב של המקור, הוביל לכך שכיום המסך אמנם נמצא על הכידון כמו פעם, אבל בזווית שטוחה לגמרי שאינה נותנת שום סיכוי לראות משהו בזמן רכיבה.

במקור הייתה שם סקאלה רוחבית של המהירות עם מחוג, אבל כיום, צג דיגיטלי חסר תכלית בזמן רכיבה. הניווט בין התפריטים? דורש זמן, סבלנות וכמה ניסיונות עד שמבינים את ההיגיון מאחוריהם. לא כל כך מתקדם, לא נוח, ובהחלט לא מה שהיינו מצפים לו מכלי בקטגוריה הזו ב-2026.

המושבים, כאמור, נראים ומרופדים יפה ובאמת נוחים בהתחלה. אך יש להם נטייה משונה לגרום לרוכב להחליק קדימה במהלך הרכיבה, עניין של זוויות ומקדמי חיכוך, מה שדורש התמקמות מחודשת מדי פעם. לא דרמטי, אבל קצת מעצבן.

ואז יש את ההפתעה הגדולה של המבחן: המתלים. רוב קטנועי 125 מגיעים עם מערכות שיכוך זולות יחסית, מסיבות מובנות של חיסכון בעלויות. ה-X125 שובר את הכלל הזה ומציע איכות שיכוך מפתיעה ביחס למתחריו. יציבה, סלחנית ונוחה גם מעל מהמורות לא קטנות. ה-X300 GT, עם המתלים המשודרגים, גוזר אפילו מכסי ביוב רעועים ובמפרים סטנדרטיים בלי להזיז שערה. נוחות מהסוג שהיינו מצפים מקטנועים יקרים בהרבה. אהבנו מאוד.

אחד ליד השני: ה-X125 הוא קליל, חביב, לגמרי קטנוע שעיר צפופה צריכה: צייתני, אינטואיטיבי וקל לתמרון בכל מצב. ההסתייגות העיקרית היא תאוצה ראשונית מהוססת. בשניות הראשונות, אחרי שמשחררים את ידית הבלם ופותחים את המצערת, הוא נראה כאילו לוקח את הזמן לעצמו, אונה מומנטו סניור, ורק אחרי כמה מטרים ארוכים הוא מתחיל לצבור מהירות סבירה. רוכב עירוני שמורגל לקצב התחלתי זריז, ירגיש את זה מיד, במיוחד מול המנועים התזזיתיים יותר של המתחרים האסייתיים.

ה-X300 GT, לעומת זאת, פותר את הבעיה הזו. תחושת הכוח הראשונית משכנעת, התאוצה לטווחי הביניים נכונה ועקבית, והכלי כולו משדר ביטחון ורוצה להתקדם, בכביש עירוני ובינעירוני כאחד. הוא לא יסחף אתכם לאקסטזה מוטורית נטולת רסן, אבל הוא יספיק בכבוד לכל מה שתבקשו ממנו. ובהתחשב במחיר, זו כבר אמירה מעניינת.

עוד נקודה משמעותית לזכותם של הצמד חמד האלו: האחסון מתחת למושב. נדיב, מסודר, ומסוגל לבלוע קסדה מלאה סטנדרטית בלי בעיה, ועוד אביזרים נלווים. עבור מי שעושה את הקטנוע ככלי תחבורה ראשי, מדובר בפלוס רציני. ואם כבר נגענו בנושא האחסון, אז בחיפוי הקדמי ישנם שני תאים נסתרים. אחד לא נפתח והשני, עדיף היה שלא יפתח כי הוא בדיוק בגודל של תא מטען וכשאנחנו אומרים מטען, הכוונה היא למטען של טלפון נייד. יש שם חיבור לכבל USB וזהו. עוד געגוע לתא הכפפות הנוח של הלמברטה מפעם.

או קיי, ו...: למברטה רוכבת, תרתי משמע, על המסורת, השם והמורשת האיטלקית המקורית של החברה, ובצדק. יש לה במה להתגאות. השם הזה נושא איתו עשרות שנים של היסטוריה, של סטייל ושל תרבות שלמה. אם כי כיום, נכיר בעובדות, זהו קטנוע שמיוצר במזרח. וזה ניכר.

את הנקודות החיוביות נשמח להמשיך לקבל מדגמים נוספים גם בעתיד, את השליליות - מסך חבוי, מתגי תפעול זולים, מושב בעייתי ותאוצה ראשונית מאכזבת ב-125 - אפשר לתקן בקלות. זה נקרא תשומת לב וירידה לפרטים.

אבל בסך הכל יש כאן עסקה לא רעה. קטנוע עם פוזה, איכות ייצור טובה והרבה נוסטלגיה. ובהתחשב במחיר, יחס עלות-תמורה טוב. הגיע הזמן להשוואה מול הוספה.