סוזוקי ג'ימני החדש - מבחן וידאו

אבל מכיוון שהסיבה לעליית המחיר ברורה, ואת כללי הכלכלה הבסיסיים של היצע וביקוש כולנו יודעים היטב, נראה לנו מעניין הרבה יותר לעסוק ברכב עצמו. מה השתנה אחרי 20 שנה? במה שונה הג'ימני החדש מקודמו, איך הוא כרכב לשטח וכיצד הוא מתמודד עם האתגרים על הכביש? כדי לענות על כל אלו הצטיידנו בג'ימני חדש מהשקית ובאחד נוסף מבציר 2009, ויצאנו לדרך. ותודה לצלם המוכשר הדר קמינסקי על השאלת הג'ימני הפרטי שלו לטובת המבחן.

עיצוב

הג'ימני הקודם היה חמוד. החדש? הוא יכול לעיתים להראות כמו כלי מלחמה קשוח ומפחיד, ובפעמים אחרות להזכיר צעצוע מתוק של ילדים. אהבנו מאוד את הרטרו-סטייל שמתבטא בפנסים העגולים מלפנים, בקווים הישרים והרבועים ובגלגל החלופי שתלוי בגאון מאחור. אי אפשר להתעלם ממנו, אפילו כשהוא בצבע לבן. הבעיה היחידה היא שהוא יותר מדי מזכיר את הרנגלר של ג'יפ או את מרצדס G קלאס. אחרי כמה עשורים טובים של התמחות ברכבי שטח קטנים, מגיע לסוזוקי קו עיצובי משלה.

מבפנים הוא גם כן נראה מצוין עם שני לוחות המחוונים הנפרדים, ידיות האחיזה המאסיביות וברגי האלן החשופים שמחברים את כל חלקי הרכב. כמו תמיד, איכות החומרים לא גבוהה במיוחד.

תא הנוסעים

הדור החדש של הג'ימני מציג שיפור ניכר בכל הנוגע לרשימת האבזור. טוב, זו לא חוכמה גדולה; הג'ימני היוצא לא הצטיין בתחום הזה, בלשון המעטה. גולת הכותרת היא מערכת המולטימדיה החדשה, זו שמשרתת כיום את כל דגמי המותג. מדובר במערכת בהתקנה מקומית שנהנית כרגיל ממגוון רחב של אפליקציות שימושיות - ניווט של ווייז, פאנגו וכל מה שמקובל לפגוש כיום במותגי רכב רבים. יש לה שני פיצ'רים יחודיים: הראשון הוא הפעלה קולית, נרחבת ואיכותית בהרבה מזו שיש בכל מכונית אחרת שבחנו לאחרונה, והשני הוא מצלמת תיעוד נסיעה שמאפשרת הצגה של הסרטונים על גבי מסך המולטימדיה, עם יכולת שמירה ושליחה של קבצי הוידאו. מרשים.

בנוסף מציע הג'ימני גם בקרת אקלים, בקרת שיוט וחימום למושבים. זה המון ביחס לג'ימני הקודם, אבל זה ממש לא הרבה ביחס למה שמציעים כלי רכב אחרים במחיר דומה. לא חסרות מכוניות שיהיו זולות מהג'ימני בעשרות אלפי שקלים ויציעו אבזור עשיר יותר.

התפעול של מערכות הרכב פשוט יחסית, אבל מצאנו גם כמה דברים להתלונן עליהם: את חלונות החשמל מפעילים מתוך הקונסולה המרכזית ולא מהדלתות ולמסך אין כפתורים פיזיים אלא רק כפתורי מגע. נו מילא.

בתחום הבטיחות קיבל הג'ימני בלימת חירום אוטונומית והתרעה על סטיה מנתיב. יפה, אבל זה עדיין לא מספיק: איגוד הבטיחות האירופי העניק לו ציון ריסוק של 3 כוכבים בלבד מתוך 5 אפשריים.

ואם בתחום האבזור הג'ימני השתדרג, בכל מה שקשור לפרקטיקה יש לו עדיין על מה לעבוד. המימדים קטנו ביחס לדור היוצא, מה ששיפר את זוויות המרכב ובהתאם גם את העבירות בשטח - אבל זה בטח לא עוזר למרווח הצנוע.

הנהג יושב קרוב מאוד לנוסע שלצידו, ולא פעם בטלטולי השטח נרשמו חיכוכים פיזיים בין השניים (לפעמים זה נחמד כשזו בת זוג אהובה, אבל קצת פחות מהנה כשמקבלים מרפק בצלעות מצלם וידאו עייף). בשל הצפיפות הזו לא נשאר גם מקום לתאי אחסון: התא מתחת למיזוג לא מספיק לאחסון של סלולארי, ואפשר אולי לשים אותו ליד מחזיקי הכוסות. בדלתות התאים צרים מאוד ולא השאירו מקום אפילו לארנק. את חבילת הטישו פשוט הנחנו על הרצפה. כשיוצאים לטיול, תאי אחסון הם מצרך חשוב. לטיול בג'ימני פשוט תגיעו עם דגמ"ח ופאוץ'.

מושב הנהג עצמו קטן יחסית ולא מאוד תומך. ההגה מתכוונן לגובה, שזה חידוש, אך לא לעומק. המושבים האחוריים מציעים מרווח נסבל לשניים, אך לא לאורך זמן ובוודאי שלא לטיול שטח ממושך. גם לילדים לא יהיה קל להיכנס ולצאת משם.

תא המטען של הג'ימני הוא עניין תיאורטי בלבד, כל עוד כל המושבים בשימוש. אמנם יש תא קטן ונפתח ברצפה, שיכול להיות שימושי לאחסון של חפצים קטנים, אבל רק בקיפול המושבים מתקבל נפח גדול מזה של תא הכפפות.

נוחות נסיעה

כאן חל השיפור הגדול ביותר ביכולותיו של גמד השטח. הוא פשוט הרבה יותר נוח מקודמו, והפער בין השניים בלתי נתפס. את שיבושי הכביש עדיין מרגישים, והוא כמובן יהיה הרבה פחות נוח מסובארו XV או דאצ'יה דאסטר למשל, פועל יוצא של שימוש בשלדת סולם וסרנים חיים. אבל הג'ימני של 2019 הוא כבר רכב שאפשר להתנהל איתו על הכביש באופן לגמרי סביר. הוא לא מעניש, לא מייצר כאבי גב מוגזמים ואפילו שומר על רמה טובה של בידוד רעשים.

אם אתם ג'ימנאים ותיקים אתם תידהמו מרמת הנוחות של הדור החדש. אם הגעתם מכל רכב אחר, דעו לכם שהנוחות כאן היא מחיר הגיוני בהחלט עבור רכב שטח שכזה.

מנוע ותיבת הילוכים

גם כאן יש שיפור ביחס לדור הקודם, אבל מדובר בהבדל מינורי. הנפח גדל מ-1.3 ל-1.5 ליטרים, ל-85 הסוסים נוספו עוד 15 והמומנט עלה מ-11.2 ל-13 קג"מ בסך הכל. בג'ימני נוסעים כמו שקראו לבני גנץ במטה הכללי - בניחותא.

התאוצה מנומנמת משהו, למרות שהודות לרעש הנוכח מרגישים תמיד שנוסעים יותר מהר מכפי שמציג המחוג. לוקח לסוזוקי זמן להצטרף לקצב התנועה המקובל, אם כי לא בצורה מסוכנת חלילה. אנחנו נהגנו בגרסה הידנית; שימו לב שהאוטומטית תהיה איטית אפילו יותר, עם נתון תאוצה רשמי של יותר מ-17 שניות ל-100 קמ"ש. הנתונים האלו שלחו אותנו אל הארכיונים במטרה לחפש מכוניות איטיות יותר; ידעתם למשל שניסאן סרנה מאיצה ל-100 קמ"ש בתוך 26.5 שניות?

כך או אחרת, אחרי שמסיימים את התאוצה הממושכת, הג'ימני דווקא מסתדר לא רע בשיוט על 120 קמ"ש. בקודם זו היתה סיטואציה פחות נעימה.

בתיבת ההילוכים הידנית ההילוכים לא תמיד משתלבים באופן חלק, אך מערכת העזר לזינוק בעליה נמצאת שם כדי לסייע.

צריכת הדלק במבחן היתה טובה בהחלט. על כבישים בין עירוניים הגענו לנתון של 14.5 ק"מ לליטר. בשטח הגענו עד כדי 10 ק"מ לליטר.

התנהגות כביש

ושוב, ביחס לג'ימני הקודם מדובר במציאה - אך ביחס לכל מכונית מודרנית אחרת מדובר ברכב הרבה פחות יציב, אוחז ובטוח. השילוב של מבנה צר וגבוה, סרנים חיים ובלמי תוף מאחור משרה מעט מאוד בטחון על הנהג. הג'ימני רגיש לרוחות צד ולעיקולים, ומצריך קצב נסיעה איטי מהרגיל.

שטח

אחרי יותר מאלף מילים מיותרות, הגענו סוף סוף לפסקה שלשמה נברא הג'ימני. כאן מפסיקים להתנצל ולגמגם, ומתחילים להלל את היצרנית היפנית ואת מהנדסיה, נציגי האל במעלה עשוש והר חורשן.

מאיפה נתחיל? קודם כל, על שבילים ואבנים מורגש שיפור עצום בנוחות הנסיעה ביחס לדור הקודם. הללויה.

מכאן נמשיך להנעה הכפולה ולהילוך הכוח, שכיום משתלבים באמצעות ידית מכאנית ולא על ידי כפתור חשמלי. יודעי דבר טוענים שההבדל הזה מסוגל לשפר את אמינות המערכת.

הבדלי המידות לעומת הדור הקודם לא דרמטיים, אבל הם מספיקים כדי ליצור שיפור בזוויות המרכב: הג'ימני קצר יותר מקודמו בכמעט 5 ס"מ ונהנה מבסיס גלגלים זהה, מה ששיפר את זוויות הגישה והנטישה. התוספת של 2 ס"מ למרווח הגחון משפרת את זווית הבטן, ואילו התוספת של 5 ס"מ לרוחב משפרת את היציבות. תענוג.

הלאה: מהלך המתלה של הג'ימני מצוין, ומסכל כמעט כל אפשרות של הצלבה. עם קצת תנופה עוברים גם אחרי שמצליבים, ואם זה לא עובד - בקרת המשיכה נמצאת שם כדי לחפות (אם כי פגשנו מערכות יעילות ממנה).

כוח אין פה הרבה, אבל זה ממילא לא מה שיעזור לכם לעבור מכשולים בשטח. הילוך הכוח מסייע לזחילה וטיפוס, אך עם התיבה הידנית נדרשת מיומנות גבוהה (וגם מעט אכזריות בשימוש בקלאץ').

עם קצת נחישות, ניסיון וידע, ניתן לעבור כמעט בכל מקום. זה לא מרכבי השטח שיעשו את העבודה ללא עזרת הנהג, כמו לנדקרוזר או דיסקברי. כאן נדרשות תכונות כמו תכנון ומיומנות, ובעזרתן ניתן לצלוח אתגרים לא פשוטים בכלל.

אם היינו רוכשים ג'ימני חדש, כנראה שהיינו מחליפים קודם כל את הצמיגים. צמיגי הכביש איתם מגיע הרכב לא מעניקים אחיזה מספיק טובה בקרקע. לשיפור העבירות ניתן להתקין גם נעילות דיפרנציאל.

ובכל זאת, אחרי כל שירי ההלל, יש עוד דבר אחד ששונה בג'ימני החדש ביחס לקודמו - ולא בטוח שלטובה. תחושת החיבור לשטח של הדור הקודם, שבאה גם בגלל היעדר הנוחות והאפשרות להרגיש כל גרגר עפר ואבן קטנה בכל איברי הגוף, כבר לא נמצאת כאן. זה אמנם שיפור בולט בכל מה שנוגע לנוחות ולאיכות החיים, אך משהו בחווית הטיול והחיבור הישיר לקרקע עלול לעיתים להיפגע.

סיכום

סוזוקי ג'ימני היה ונותר כלי למכורים בלבד, כזה שיספק את כל החלומות הפרועים של חובבי השטח - ויצריך פשרות קיצוניות כמעט בכל תחום אחר. הוא נוח בהרבה מקודמו, וגם מאובזר ובטיחותי יותר, אך עדיין לא מצטיין בתחומים האלו בהשוואה לסובארו XV, למשל. הוא גם לא מאוד חזק ובטח לא פרקטי למשפחה, אבל כל זה מעולם לא עניין אותו.

מדובר כאן במכונה מהוקצעת, כמעט מושלמת, לטיולי שטח מאתגרים. כדי למצוא מכוניות אחרות שמסוגלות לתת חוויה דומה בשטח תצטרכו לשלם כפול, וגם אז לא בטוח שתמצאו הרבה כלי רכב ברמה דומה. השיפור באיכות החיים לעומת הדור הקודם הוא הבשורה הבולטת כאן, אבל השורה התחתונה לא השתנתה כבר 20 שנה וגם לא תשתנה בקרוב. זה רכב שטח, וכל היתר פשוט לא מעניין אותו.

לדגמי סוזוקי בישראל - סוזוקי

למאמר זה התפרסמו 7 תגובות