בקצרה:
- חצי מהמכוניות החדשות בישראל סיניות, באירופה כ-10%
- הבריטים רוכשים בכמויות, הגרמנים פחות
- פיג'ו-סיטרואן-אופל איבדו שליש מכוחן מאז הפלישה הסינית

הפלישה בעיצומה: מותגים סיניים הפכו מזמן למיינסטרים של שוק הרכב בישראל, עם נתח שוק עצום של 45% ונוכחות של 6 מותגים סיניים בתוך העשירייה המובילה. באירופה המצב שונה וסיניות אינן כה פופולאריות, למרות שהן נמצאות במגמת עלייה ברורה.
נתח השוק הממוצע של סיניות במדינות אירופה השונות עמד על 9.5% במחצית הראשונה של 2026, כאשר השחקניות הבולטות הן סאיק (MG), צ'רי (כולל מותגי ג'אקו ואומודה) ו-BYD, שלכל אחת מהן נתח של כ-2.5% מהשוק האירופי.

ליפמוטור הרבה מאחוריהן עם נתח של 0.8%, לג'ילי נתח של 0.7% (לא כולל וולוו) ואילו אקספנג מסתפקת בנתח שוק של 0.3% בלבד. יצרנים סיניים אחרים שמוכרים לקהל הישראלי, כמו דונגפנג, GAC, צ'אנגן, גרייט וול והונגצ'י, נמכרים באירופה במספרים זניחים.
לשם ההשוואה, מובילת השוק האירופי היא קבוצת פולקסווגן עם נתח עצום של כ-25%, לסלטלנטיס נתח של 15%, רנו עם 9.5%, ואילו יונדאי-קיה, ב.מ.וו וטויוטה מסתפקות בנתח של כ-7%.
לא בכל אירופה: שלא במפתיע, המדינות עם האימוץ המהיר ביותר של המותגים הסיניים, הן אלו שלא מחזיקות בתעשיית רכב מקומית, או שהתעשייה שלהן קטנה יחסית. המובילות הן בריטניה ונורבגיה, עם נתח שוק של 16% ליצרנים הסיניים. אחריהן ספרד עם 14%, איטליה, איסלנד ופולין עם 13%, רומניה עם 11%, הונגריה, פורטוגל ויוון עם נתח של כ-10%, אוסטריה, הולנד, בלגיה ושוויץ עם 7-8%, ובתחתית הרשימה נמצאות גרמניה, צרפת, צ'כיה, אירלנד ופינלנד עם נתח של 4-5% בלבד ליצרנים הסיניים.

ההתעצמות הסינית, שהתרחשה ב-5 השנים האחרונות, לא פגעה בכולם במידה שווה. קונצרן סטלנטיס (פיג'ו, סיטרואן, אופל, פיאט, ג'יפ ועוד) הוא הנפגע העיקרי, ונתח השוק שלו צלל בחדות מ-22% בשנת 2021 ל-15% בלבד בשנה הנוכחית. או במילים אחרות - סטלנטיס איבדה שליש מכוחה מאז הגיעו הסינים לאירופה. מרבית היצרניות האחרות - בהן קבוצת פולקסווגן, יונדאי-קיה, מרצדס, ב.מ.וו ויגואר לנד-רובר, כמעט ולא נפגעו ולמעשה איבדו פחות מאחוז אחד מכוחן. ניסאן שמרה על נתח שוק דומה, בזמן שטויוטה עלתה בשליש האחוז בתקופה הזו, ואילו רנו רשמה עליה של אחוז אחד בחמש השנים האחרונות - הגבוהה ביותר ליצרן שאיננו סיני.

אז מה קונים באירופה: בשווקים הגדולים של אירופה טעמי הצרכן לא זהים, כצפוי. בגרמניה מחצית מהלקוחות (49%) רוכשים מכוניות ממותגים גרמניים, 6% בוחרים במכוניות צרפתיות, 5% בספרדיות, 3% באיטלקיות ו-13% בוחרים במותגים אירופאיים ממדינות קטנות יותר (צ'כיה, רומניה, שוודיה). עוד 7% בוחרים במכוניות יפניות, 6% באמריקאיות ופחות מ-4% בוחרים ברכב סיני.
גם הצרפתים שומרים אמונים לתוצרת המקומית, ו-40% מתוכם רוכשים מכונית מתוצרת פיג'ו, סיטרואן, רנו או DS. עוד 18% רוכשים רכב גרמני, 10% בוחרים ביפני ו-12% בוחרים ברכב ממדינות אירופאיות קטנות. בבריטניה נתח השוק הגדול ביותר הוא של מותגים גרמניים (24%), לאחר מכן הסינים עם 16%, מותגים בריטים מחזיקים ב-10% והאמריקאים (בעיקר פורד) עם 8%.
בספרד נרשם נתח של 22% למותגים הגרמניים, 15% ליפנים, 14% לסינים ו-10% לקוריאנים, ואילו באיטליה הגרמנים מחזיקים גם כן בנתח של 22%, הסינים ב-14% ולאחר מכן המותגים הצרפתיים, היפניים והאיטלקים עצמם, עם נתח של 13% לכל אחד.

מה אנחנו חושבים: אפשר להסתכל על המספרים האלו ולהעביר ביקורת על הצרכן הישראלי שנוהר אחרי מותגים חדשים ולא מוכרים בחלקם, בזמן שהאירופים נזהרים ומבקשים ראשית לראות אם הם טובים מספיק. אבל המגמה ברורה גם מעבר לים: בתוך שנים ספורות הסתערו הסינים על היבשת הישנה, שמחזיקה בתעשיית רכב מקומית בת יותר ממאה שנה. כבר היום, אחד מכל עשרה רכבים חדשים שנמכרים באירופה הוא סיני; ואם צריך להמר, סביר להניח שהמספרים האלה רק ימשיכו ויטפסו.