תחשבו רגע על הקונספט של מכונית סופר מיני סטיישן. לפני שאתם מבטלים את התצורה הזו כמוצר שנמצא לא כאן (משפחתית) ולא כאן (סופר מיני), תחשבו על משפחה עם זוג ילדים בגילאי 2-7. המשפחה הזו כבר לא צריכה מכונית עם בסיס גלגלים ארוך כדי להתקין סל-קל בנוחות או כדי להסיע מתבגרים גבוהים, אבל כל יציאה שלהם מהבית ליותר משעה עדיין מלווה בכמות תיקים שלא תבייש מעבר דירה של זוג צעיר.
האמת היא שככל שחושבים יותר לעומק על הפורמט הזה, של סופר מיני עם תא מטען מגודל, כך פחות ופחות מובן למה כמעט ואין מכוניות כאלה בישראל. אולי עכשיו, אחרי שהחדרת המשפחתית סטיישן כמעט והושלמה, עם גרסאות סטיישן לכמעט כל מכונית, תגיע הבשורה גם לסגמנט הסופר מיני. בינתיים, אחת משתי המכוניות שנמכרות בישראל בתצורה הזו, רנו קליאו (השניה היא סקודה פאביה), עברה מתיחת פנים קלה וקיבלה מנוע דיזל שהופך אותה לרכישה הגיונית עוד יותר. לקחנו אותה למבחן כדי לבדוק האם זו חלופה אמיתית והגיונית למכונית משפחתית.
אולי זאת הסיבה שישראל נותרה נטולת גרסאות סטיישן למכוניות סופר מיני במשך כל השנים האלה. בעוד שהקליאו הרגילה היא אחת המכוניות הנאות בקטגוריה, גרסת הסטיישן שלה - במיוחד בצבע לבן ועם מדבקות ה"אני עובד ב-X ואם לא התנהגתי יפה תתקשרו ל-Y" - נראית כמו מכונית טכנאים. ובמדינה שקונה לא פעם לפי "מה יחשבו השכנים", זאת התחלה לא טובה.
מצד שני, כששמים אותה בתוך הקבוצה המצומצמת שלה, היא נראית לא פחות טוב מהפאביה שנמכרת כיום או מהאיביזיה שנמכרה עד לא מזמן. מתיחת הפנים שעברה הקליאו לאחרונה הגיעה גם לדגם הסטיישן והיא כוללת עדכון הפגוש הקדמי וסביבת הסמל עם הזזת פנסי היום, עיצוב חישוקים אחר ואולי עוד כמה דברים, אבל לא שמנו לב לשינויים, אז הם כנראה מינוריים אם בכלל קיימים.
תא הנוסעים
תרשו לפתוח באנחת רווחה. את תא הנוסעים של הקליאו הנוכחית, גם לפני מתיחת הפנים, מאוד אהבתי, בטח כשזוכרים שהוא הושק לפני ארבע שנים. הוא לא היה מושלם, איכות החומרים הייתה לא משביעת רצון ומערכת המולטימדיה הייתה מעט איטית ופעלה על טכנולוגיית מגע רזיסטיבית מיושנת (כזו שדורשת ממש לחיצה על המסך ולא רק נגיעה), אבל העיצוב שלו היה נכון ונעים. לוח המחוונים עם מד המהירות הדיגיטלי הענק במרכזו היה קל מאוד לקריאה ותפעול, נגיעות העיצוב ברחבי התא הוטמעו בטוב טעם ואיכשהו הקליאו הצליחה לשדר שמחת חיים בכל כניסה לרכב.
אבל דבר אחד פשוט לא הצלחתי להבין. על ההגה של הקליאו היוצאת היו חיפויי פלסטיק שנמצאו בדיוק איפה שאמורים להניח את הידיים, שבמקום להרגיש עור נעים פגשו פסלטיק חלק, מחליק, זול למגע וכזה שאפילו הצליח לשרוט אותי כמה פעמים. אז הם כבר לא שם. במקומם יש הגה שמנמן עם עור מחוספס ואיכותי שלא מחליק, שפשוט תענוג להחזיק ולסובב. עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
עכשיו אפשר לעבור לשאר תא הנוסעים. רנו הבטיחה שיפור משמעותי באיכות החומרים בתא הנוסעים ושימוש בחומרים שמגיעים רק במכוניות הבכירות ביותר של היצרן. אז אמנם לא מרגישים קפיצת מדרגה מטאורית, אבל השיפור מורגש.
רשימת האבזור של הקליאו סטיישן דיזל כמעט זהה לגרסת הבנזין, וההבדל היחיד הוא שהיא מוסיפה חישוקים קלים וקיפול מראות חשמלי אוטומטי. מעבר לזה כוללת רשימת האבזור מזגן מכאני, בקרת שיוט עם מגביל מהירות, ומערכת מולטימדיה עם דיבורית בלוטות', שקע USB ומערכת ניווט מבוססת iGO - שסובלת מממשק משתמש מסורבל ולא נוח לשימוש, בוודאי כשהאופציה החלופית היא Waze.
המרווח במושבים של הקליאו סטיישן דיזל אינו שונה מזה שבגרסאות האחרות - הווה אומר מרווח יותר מרוב הסופר מיני האחרות, אך עדיין צפוף למדי לשלושה מבוגרים או אנשים גבוהים מאוד. אחד היתרונות הגדולים של גרסת הסטיישן הוא הגג שאינו משתפל ומשאיר יותר מרווח ראש במושב האחורי.
תא המטען, כמו בגרסה שלפני מתיחת הפנים, הוא האס בשרוול של הקליאו. על הנייר הוא לא מרשים מאוד עם 443 ליטרים, אבל כשמסיטים את המדף הנגלל מתגלה שטח הטענה שישמח לבייש גם לא מעט משפחתיות. הדלת, שמתרוממת יחד עם לוחית הרישוי, פוערת פתח הטענה עצום עם שפת הטענה נמוכה מאוד ושטוחה לחלוטין.
נוחות נסיעה
תנוחת הישיבה בקליאו טובה. טווח כוונון המושב וההגה - לגובה ולמרחק - מאפשרים למצוא תנוחה מתאימה מהר מאוד. המושבים מאוד נעימים ואפילו אוחזים לא רע בכלל בפניות. שדה הראיה טוב, אם כי בפניות הדוקות ימינה מראת הצד מסתירה מעט.
נוחות הנסיעה של הקליאו סטיישן דיזל טובה מאוד יחסית לגרסת ההאצ'בק. המשקל הנוסף על הסרן האחורי מרגיע מעט את האהבה של ההאצ'בק לקפצץ על שיבושים והיא מצליחה לבלוע בורות ושברים בכבישים עירוניים ומהירים כאחד.
כשעולים במהירות, מפגינה הקליאו סטיישן אפילו עוד יותר יציבות - שוב, בניגוד להאצ'בק, ורק בידוד הרעשים הלא מבריק מעיב מעט על החוויה.
מנוע ותיבת הילוכים
סוף סוף הגענו לחלק החשוב באמת. אחרי שקרסו הכניסה לכל ליין הדגמים שלה (למעט הטווינגו הפצפונת) מנועי דיזל והצליחה לגרוף בזכותם הצלחה נאה, הגיעה גם זמנה של הקליאו סטיישן לקבל את מנוע הדיזל של הקונצרן.
מדובר במנוע בנפח 1.5 ליטר מוגדש טורבו כמובן, המפיק בסך הכל 90 כ"ס, אבל יחד עם מומנט מכובד מאוד של 22.4 קג"מ. המנוע גמיש, מושך מעולה מסל"ד סרק, מייצר קצב טוב מאוד בעיר ומצליח גם - למרות ההספק הנמוך - לשייט בנינוחות גם במהירויות גבוהות.
אבל ניכר שהמנוע כבר וותיק למדי בגלל אופי פעולתו הפחות חלק מזה של מנועי טורבו דיזל מודרניים. בעמידה יש רמזים של טרטור הדיזל ובתחילת נסיעה מורגשות הרעידות המוכרות מדיזלים "של פעם". יחד עם זאת, מתרגלים לזה יחסית מהר וזה לא מספיק נוכח כדי להעיק או להפריע מאוד. תיבת ההילוכים הרובוטית עובדת טוב, כל עוד אתם מעל 30 קמ"ש. מתחת לזה מתגלה פעולה מעט מהוססת עם נטיה להישאר בהילוך נמוך בזחילה - מה שגורר בלימות מנוע חזקות בעזיבת הדוושה.
צריכת הדלק במהלך המבחן, המאומץ בחלקו, עמדה על 16.1 ק"מ לליטר.
התנהגות כביש
רנו קליאו האצ'בק היא מכונית די מהנה לנהיגה. הבולמים הקשיחים שלה והמנוע הנמרץ הצליחו להוציא כמה חיוכים גם מהחבר'ה היותר קרים במערכת. ולמרבה השמחה (תלוי למי כמובן), הסטיישן לא ממש איבדה את זה.
ברגע שנגמרת האחיזה יוצאת הקליאו סטיישן לתת היגוי עדין ונשלט שמשאיר המון מקום וזמן לחשוב על תיקון. ביום רגיל, בכביש עם אחיזה נורמלית, בזכות ההתנהגות המתונה והמדודה והזמן שהנהג מקבל כדי לתקן את הטעות, כל הסיפור היה נגמר בהרפיה מהגז והמשך נסיעה כאילו לא קרה כלום. אבל ביום המבחן על כביש חלקלק במיוחד, גילינו שאם מחליטים לתקן חזק מדי, הזנב ממהר לצאת לפסיעה חביבה.
סיכום
רנו קליאו סטיישן דיזל היא מכונית שקוראת תיגר על הקונצנזוס של מה היא מכונית משפחתית. היא קטנה, מונעת בסולר, ובכלל לא סדאנית. אז למה בכלל שמישהו יקנה אותה לשימושים משפחתיים?
ובכן, כי כששואלים את השאלות הנכונות, היא נותנת תשובות נכונות. היא מספיק מרווחת לזוג מבוגרים וזוג ילדים, תא המטען יספיק לכל שימוש הגיוני, היא חסכונית וזריזה, מאובזרת לא רע, וגם נוחה - גם אם לא ממש שקטה וחלקה. אז עכשיו תחשבו על מכונית משפחתית. תחשבו על מה אתם *באמת* צריכים ממנה. יש סיכוי לא רע שהתמונה שעומדת לכם לנגד העיניים היא רנו קליאו סטיישן דיזל.
לדגמי רנו בישראל -
רנו למאמר זה התפרסמו 7 תגובות
